החלטה בתיק רע"א 340/05

השופט ס' ג'ובראן:

           המשיב הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה כספית (ת.א. 1246/03) כנגד המבקש.

           ביום 25.2.03, סמוך לאחר הגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים בתיק האמור (בש"א 5145/03) על-פי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בקשת המבקש לעיכוב הליכים נסמכה על הסכם שנכרת בין המבקש לבין המשיב וצד שלישי אחר, בו נקבע, כי:

"בכל מקרה של סכסוך או מחלוקת בין הצדדים יכריע בורר דן יחיד השופט בדימוס א. וינוגרד ובהעדרו השופט בדימוס י. אלוני. הבורר יהיה פטור מן הדין המהותי מדיני הראיות וסדרי הדין הוא יהיה רשאי לא לנהל פרוטוקול ויהיה פטור מחובת הנמקה".

           בסעיף 14 לבקשה טען המבקש, כי היה ועודו נכון לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות, המבקש הפנה בהקשר זה לשני מכתבים ששלח למשיב לפני שהוגשה התביעה, בהם הודיע כי הוא עומד על קיום מנגנון הבוררות המוסכם.  

           ביום 4.3.03 הגיש המשיב תגובה לבקשה לעיכוב הליכים. בתגובתו העלה המשיב טענות שונות על-מנת לחמוק מקיום התחייבותו לקיום הבוררות. בנוגע ליסוד הנכונות לקיום הבוררות טען המשיב, כי "בהעדר תצהיר התומך בטענה בדבר נכונות המבקש לקיים את הבוררות, דין הבקשה לעיכוב, כביכול, דחייה על הסף". לגופם של דברים, אישר המשיב, כי במכתב ששלח לו המבקש "ציין המבקש, בין השאר, כי הדרך בפני המשיב פתוחה לו להפעיל את מנגנון הבוררות..." המשיב הוסיף וטען: "אלא שבהתכתבות הנוספת בין הצדדים, לאחר שהותרס בפני המבקש, כי אין הסכם בוררות בינו לבין המשיב, הבין המבקש כי אכן טעות בידו... ולכן לא חזר על עמדתו...".

           ביום 10.3.03 הגיש המבקש תשובה לתגובת המשיב לבקשה. המבקש הבהיר, כי אין יסוד לטענות המשיב וכי בקשתו נסמכת על מסמכים שהגיש המשיב עצמו ולפיכך אין צורך בתצהיר לאימותם.

           ביום 12.3.03 החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט) בבקשה לעיכוב הליכים כדלקמן:

א)       בין אם יש להגיש בקשה לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות ותקנותיו בדרך של "המרצה", ובין אם יש להגישה בדרך של "בקשה בכתב", כך או כך יש לתמוך בתצהיר את הטענות העובדתיות עליהן היא נסמכת.

ב)        "... היה על המבקש לתמוך את בקשתו בתצהיר, שהרי הבקשה כוללת טיעון עובדתי".

ג)        ביחס לטענת המבקש, לפיה לא היה צורך בתצהיר כיוון שהבקשה הראשונה נסמכה על מסמכים שהיו מצויים בפני בית המשפט ואשר אינם שנויים במחלוקת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי טיעון זה "...מתעלם מתקנה 240 ו- 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ומכך שלא תמיד הנכונות המובעת בכתב לקיים בוררות משקפת את עמדתו האמיתית של הכותב. כדי לברר ענין זה כראוי על המבקש להגיש תצהיר ולעמוד לחקירה במידת הצורך. משנמנע המבקש מתמיכת הבקשה בתצהיר, לא יצא ידי חובת תקנה 240 ו- 241 האמורה, ולא יצא ידי חובתו להוכיח כראוי כי היה ועודנו נכון לברר את הסכסוך בינו ובין המשיב בבוררות".

           לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי:

ד)        "לאור מסקנתי זו איני רואה צורך להידרש לטענותיו הנוספות של המשיב כנגד קיום הבוררות. הבקשה נדחית."

           או-אז, ביום 18.3.03, כשישה ימים לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה הראשונה, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה חוזרת לעיכוב הליכים (בש"א 6638/03) (להלן: הבקשה החוזרת). נימוקי הבקשה החוזרת היו זהים לנימוקי הבקשה הראשונה והיא אף נתמכה בתצהיר המבקש.

           המשיב הגיש לבקשה החוזרת את תגובתו והמבקש השיב לתגובת המשיב. לאחר שהוגשה תשובת המבקש קיימו הצדדים הליך גישור, במהלכו הוקפאו ההליכים שהיו תלויים ועומדים ביניהם בבית-המשפט. משהסתיים הליך הגישור ללא הצלחה, נקבע דיון בבקשה החוזרת בפני בית-המשפט המחוזי. הדיון התמקד בטיעון של בא-כוח המבקש בנוגע לעצם הזכות להגיש את הבקשה החוזרת.

           ביום 30.1.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט) את הבקשה החוזרת בקובעו, כי קיימת רשימה סגורה, כביכול, של מקרים בהם תותר הגשת בקשה חוזרת, והם:

(1)      "אם נתגלו עובדות חדשות שלא יכלו להיות בידיעת המבקש בעת הגשת בקשתו הראשונה";

(2)      "אם חל שינוי מהותי בנסיבות";

(3)      "או אם הובאו בפני בית המשפט עובדות המצדיקות עיון מחדש".